1959396_- 600

Gate 5

היום הלפני 15 שנה, אליפות , אצטדיון מלא, טירוף…. ובתכלס? אני לא באמת יודע איך זה התחיל. כנרא במשחק נגד רעננה…


נכנסתי למשחק בשבת שעברה בידיעה שזו הפעם האחרונה כנראה שאראה את האצטדיון הזה מבפנים, את שער חמש… לאחר עמידה של 10 דקות מחוץ ליציע, פחד מלהיכנס, פחד ממה יקרה כשזה יגמר? משהו חדש יתחיל? האם הכאב הזה יחלוף? נכנסתי.


אני רק זוכר אותי בן 5 ואת אבא שלי יושבים ביציע מול הגדר שהסתירה את חצי השער הרחוק, היינו הולכים לאימונים בסיטרין, ידעתי מה זו אהבה עוד לפניי גיל היסודי..
הייתי הילד הזה בגן ובבית הספר, שמצייר את הסמל, שמתלבש רק באדום, ששר שירים, מתופף לי וגוזר קונפטי, אחרים לא ידעו לעולם מה זו אהבה ל"קבוצת כדורגל" אנשים לא יודעים מה זה הפועל חיפה, "האנדרדוג, הלוזרים, הפראיירים, האלו שהם פשוט לא מכבי.."

קריית אליעזר, האצטדיון המזוהם והדוחה הזה היה לכל אורך השנים בית ראשון, לא שני.. היציע היה המקום שבו אני מרגיש שייך, מרגיש נכון, מרגיש אוהב.. יושב ביציע, רואה את היציע האהוב ריק מאדם, את היציעים שפעם היו מלאים באלפי אוהדים בעלי אדרנלין, פשוט ריקים, אין עידוד, אין תמיכה, אין גדר שמסתירה, אין לחץ רגיל, הדקות עוברות ואני ממשיך להעלות זכרונות, יושב באותו המקום מגיל 5, הגדר איננה, הקהל ברובו איננו, החברים ליציע קיימים, הפועל שם חלקית.
11 שחקנים שאני לא מזדהה עם השפיץ של הנעל שלהם ובגדי משחק מכוערים.
אבל אנחנו שם.. אותם אנשים שהפועל זו לא רק קבוצה.
ממול יואב כץ אחד, ליד רגב וגבאי, ביציע הנורא הזה. ביציע שבו ראיתי במשך 10 שנים את הקהל הירוק קופץ, תמיד המשכנו לעודד, תמיד הרמנו את הראש והפטיש והמגל היו תמיד למעלה.. ניצחנו דרבי!! יובל עם צמד, גלושביץ' סיים את העבודה, ואנחנו רק התחלנו עם הבכי.

כולם לקחו חלק משמעותי בחיים שלי, בקרייה ובחוץ, חום,קור, יום,לילה, צפון, דרום, בכל מקום היינו, מק"ש ועד אשקלון, מב"ש ועד נצרת, כל רגע, כל גול, כל גליץ' , כל הפסד, כל ניצחון היה בשבילי עולם ומלואו כשמדובר בהפועל.. .

סנדוויצ'ים ונקניקיות דוחות , קולה בלי גזים, שחקנים ומאמנים מתחלפים, הקבוצה יורדת ועולה ליגה, אבל אנחנו נשארים.. גם 10 שנים בלי ניצחון בדרבי לא שינו כלום, גם אין ספור הפסדים בדקה ה90, גם החטאת פנדל אחת של סמי עייש, גם קבוצה בינונית, גם קור של ברד, גם שלושה אנשים ביציע, תמיד עמדנו והיינו גאים במה שבחרנו, או במה שבחר אותנו, במי שאנחנו, במה שאנחנו מייצגים, בכמה שהפסד הוא שולי כשהדרך היא משמעותית.

חיים הפועל הרבה יותר משבת לשבת, זה מחזיק אותנו יום יום עם ראש מעל המים.. מכירים את זה שאתם שומעים סיפורים מההורים? סיפורים מהילדות? זה אחד כזה.. זה סיפור אחד שנמשך לאורך שנים, הרבה פרקים, הרבה רגעים קשים, הרבה כאב, הרבה בעיות, ורגעים מאושרים.. אפילו כמו בסרט אמריקאי קיטצ'י
רק שסוף הסיפור הזה עוד לא ידוע, אי אפשר לדעת איך הוא יגמר.. יכול להיות שהסוף יהיה כמו בסרט.. הטוב מנצח, הלב מנצח, הרע הופך לקטן מאוד..
או שאולי הסיפור יגמר רע? בכישלון?
הזמן יגיד אין מה לעשות, האצטדיון הזה, היציע הזה, הקבוצה הזו, כל זה לא עוד.
לקחו לנו את זה.. לקחו חלק מאיתנו, לקחו עתיד, לקחו הווה, אפילו זלזלו בעבר..
מי שאוהד הפועל יודע דרך קשה מהי.

בחרנו לקחת את העתיד עלינו, על האהבה, על האמונה, התקווה.
כל הזכרונות יישארו לעד אצל כל אחד מאיתנו. היו 15 שנה נוראות, מחשלות, כואבות, שמחות, מדכאות, מלאות זיעה ודמעות.
אני לא מצטער על דקה, על העידוד, על העבודה מחוץ למשחקים, על ימי הראשון שפספסתי כמעט תמיד בבית הספר כי הייתי בדאון מהמשחק של אתמול, על הלב שנשבר כלכך הרבה פעמים, על הקהילה, הקהל, השמחה ועל הפועל.
יש כלכך הרבה מה להגיד, כלכך הרבה מה לכתוב, לזכור, להכחיש וללמוד.
את אהבתי אלייך אמשיך להוכיח עד הסוף..
צריך להיפרד מהאצטדיון כנראה.. מהפועל הנוכחית, ומשער חמש.

דקה 90, עומדים החברים ושרים את השיר הרגיל ששרנו בדקה ה90 לאורך שנים 2-0 ליריבה, ולי לא אכפת..

השופט שורק לסיום, אני עומד כמה שניות,זורק את הסיגריה האחרונה שלי באצטדיון, מוחא כפיים לא יותר מדי זמן,לא מסוגל ויוצא.. יורד במדרגות ההן כמו לפניי 15 שנה, כל צעד אני מרגיש שהיציע קורס, אין דגל שאתה נכנס בו כשאתה עולה ויורד ביציע, אין קונפטי, אין תופים.
יוצא מהיציע.. מחייך לעצמי, בלי רגע של חרטה.
מתקדם לעבר היציאה מהאצטדיון, מבט חטוף קטן לעבר השלט "שער חמש", כאן זה נגמר.

מזל טוב, הפועל!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים